איך כתבתי ספר עם תינוקת במנשא

 חזרתי לכתוב אחרי שנים של חסימה כשהייתי בת שלושים,
קצת אחרי שילדתי את הבת השנייה שלי.
הייתי עם שתיהן בבית ורציתי לכתוב ולמזלי קיבלתי עצה טובה-
לכתוב במנות קטנות, מתי שמתאפשר.
פיתחתי מיומנות בלזהות את חלונות ההזדמנות האלה-
לקחתי איתי מחברת ועט לגן המשחקים,
ובזמן שהגדולה שיחקה והתינוקת ישנה- כתבתי כמה שורות.
הלכתי לטיולים עם התינוקת במנשא והקלטתי את עצמי במכשיר הקלטה,
ואחר כך בערבים כשהן ישנו הקלדתי את זה.
הנחתי מחברת ועט על מדף בסלון וברגעי שקט-
כשהן ישנו או אכלו או שיחקו- הייתי לוקחת אותה וכותבת.
כתבתי לא מעט באותה תקופה.
יש משהו בכתיבה הזאת במנות קטנות שמשרתת את התהליך, אצלי בכל אופן. ההפרעות גם אילצו אותי להתרחק מהכתיבה ולפעמים התרחקות היא בדיוק מה שנדרש.
הדפוס הזה של להתרחק ממה שכתבתי ואז לחזור אליו-
לפעמים כמה פעמים במהלך יום אחד,
איפשר לי איזו נקודת מבט רחבה יותר על הסיפור
שהרבה פעמים שחררה את החסימה ואיפשרה לי להמשיך לכתוב,
במקום להיתקע על משהו חסום ולנסות לפתור אותו בכוח (מה שבדרך כלל לא עובד...). בשנים האחרונות, בהן הבנות גדלו ויש לי הרבה זמן שקט ובלי הפרעות,
לפעמים זה דווקא חיסרון-
הזמן השקט הרצוף הזה שיש בו ציפייה לכתוב הרבה, ציפייה שחוסמת ומשתקת...
ברור לי שזה לא עובד בשביל כל אחת.
יש תחומים שאולי יותר מאתגר לגשת אליהם ככה, במנות קטנות,
כאלה שדורשים התארגנות על חומרים ואין בהן את הפשטות של כתיבה שדורשת רק עט ודף....
אבל בעיניי עדיף להתאים קצת את תחום היצירה (רישום בעט או עיפרון במקום אקריליק? )
מלֹא ליצור בכלל,
או לחכות עד לזמן הבלתי מופרע שתמיד מרגיש קצר מדי ומועט מדי בשנים האלה.
אז איך אפשר להמשיך ליצור גם בתקופות מאתגרות, כשאין זמן או שקט או מרחב פיזי?
אני מרגישה שהתשובות לשאלה הזאת הן חיפוש יצירתי בפני עצמו.