סיפור חדש על החיים

כשהייתי ילדה רציתי שידליקו אצלנו נרות כל ערב, אבל הדלקנו רק בנר הראשון, ואחר כך החנוכיה עמדה ליד החלון מיותמת. זה העציב אותי, נורא חסרו לי החגיגיות והטקסיות בבית האתאיסטי שגדלתי בו.
ניסיתי להדליק לבד, אבל אף פעם לא החזקתי עד נר שמיני. לא הצלחתי להחזיק את כל החג הזה על כתפיי. שנים אחר כך, כשהקמתי משפחה משלי, הייתי נחושה לתת לבנות שלנו את מה שלא היה לי.
כל ערב היינו מכבים את האורות, מדליקים חנוכיות, שרים את כל השירים.
שנה, ועוד שנה, ועוד, גם כשהילדות כבר גדלו, וכבר פחות התעניינו, גם כשזה כבר לא היה כל כך כיף, כשזה הסתבך והסתרבל, עם גיל ההתבגרות וגיל המעבר וכל החושך הזה, התקשיתי לשחרר, עד שזה גווע מעצמו. עכשיו אני יושבת לבד בכל ערב (חוץ מאלו שבהם יוצא לארח או להתארח) ומדליקה לבד נרות בחנוכיה, כמו כשהייתי ילדה. וזה שמח. זה כל האור והחג שאני צריכה. כתבתי את הקטע הזה בסדנת "גוף הסיפור" שהנחיתי בחנוכה, בדיוק לפני שנה. גם אמא שלי השתתפה בסדנה וגם היא כתבה על החנוכיה שעמדה ליד החלון.
ככה גיליתי שבעצם גם לה זה היה חשוב, וגם בשבילה זה הסתבך איכשהו.
וזה גרם לי לחשוב על הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו על הילדוּת שלנו, ובכלל על החיים. על ההזדהות שיש לנו עם הסיפורים האלה. על איך הם מעצבים לנו את החיים, גם בלי שנהיה מודעות לזה. ובגלל זה אני מרגישה יותר ויותר כמה זה טוב וחשוב לספר את הסיפורים האלה. לכתוב אותם. לחלוק אותם. ואם יש לנו אפשרות לחלוק אותם עם האנשים הכי קרובים אלינו, אלו שהיו שותפים להתרחשויות, ולשמוע גם את הסיפורים שלהם. אני מאמינה שהתהליך הזה של הכתיבה, של הביטוי ושל השיתוף, מאפשר תיקון וריפוי.
ומאפשר גם- אחרי שביטאנו ונתנו מקום לכל הרגש שטמון שם, לשנות.
לכתוב אחרת, כן, גם בדיעבד, את ההתחלה, את האמצע ואת הסוף. לשנות את נקודת המבט. לעשות מקום לחושך, ולהכניס בו אור חדש.