איך לעוף עם כנפיים שבורות

זה התחיל מאיזה אדום חזה שבא לבקר אותי הרבה כשישבתי במרפסת המוקפת אלונים וכתבתי.
ובמיוחד כשלא כתבתי.
(אף פעם לא ידעתי אם זה אותו אחד או שיש כמה..
אבל אהבתי לחשוב שזה אותו אחד)
כשהייתי תקועה,
כשהרגשתי שאני בחיים לא אצליח לכתוב את הספר הזה,
כשכל משפט שכתבתי כמו נחצב מתוכי במאמץ אדיר...
ברגעים האלה הוא היה מופיע לפעמים,
ותמיד כשראיתי אותו, קטן וחמוד, מתוק ומושלם,
עם הכתם האדום על החזה והדילוגים החינניים-
הרגשתי שזה סימן טוב. שהכל יהיה בסדר.
זה נתן לי כוח להמשיך.

ואז הייתה תקופת השחרורים. שחורים, עם מקור כתום.
לא ידעתי שקוראים להם שחרורים, אף פעם לא הייתי חזקה בשמות של ציפורים,
אבל חברה אמרה לי שככה קוראים להם, וששחרור הוא הבלקבירד מהשיר של הביטלס,
"blackbird singing in the dead of night, take these broken wings and learn to fly" בא לי לצטט את כל השיר כי הוא כזאת אמת מופלאה-
ללמוד איך לעוף בכנפיים שבורות ואיך לראות בעיניים סומות לדעת שהרגע הזה הוא מה שחיכיתי לו, הרגע להיות בו חופשיה..
בכל אופן- כמו שקרה עם הרבה דברים שקורים בזמן שאני כותבת-
הציפורים נכנסו לספר.
לתמרה, הדמות הראשית, יש מפגשים עם ציפורים מפגשים שמשפיעים עליה, שמרגשים אותה, שמעודדים או מחזקים או נותנים סימן.
כי זה חלק ממה שרציתי לחלוק בספר הזה-
את האפשרות להקשיב ולראות
לחיות בעולם מתוך חיבור לאפשרויות הריפוי והתמיכה שיש בדברים הפשוטים.
במפגש היומיומי עם העולם- עם אדם, עם ציפור, עם עץ. הנה, למשל, ככה, בקטע הזה מתוך הספר- "תמרה הלכה לאט, בצד הדרך. הכפכפים שנעלה ובקבוק היין שהחזיקה הכתיבו את קצב ההליכה שלה, וממילא לא מיהרה. בימים האלו של תחילת הקיץ זו הייתה השעה הכי יפה- השמש כבר התקרבה לקו האופק, תוך כמה דקות תיעלם מעבר להר, הכל היה שטוף זהב, אפוף שקט ושירת ציפורים. ציפור שחורה עם מקור צהוב התעופפה לפניה. לא מזמן למדה שקוראים לה שחרוּר, ושזה הבלקבירד מהשיר של הביטלס. נדמה היה לתמרה שהוא עף לאט, כמעט בהילוך איטי, עד שנעמד על ענף נמוך של אלון, ממש לידה. היא נעצרה לרגע והסתכלה עליו, והתפלאה שהוא לא בורח. "זה סימן, תמצ'וק, זה סימן!", שמעה את אלונה בראש שלה".