אמנית במשבר
אוזניות של ווקמן על האזניים.
התחושה של הספוג הרך המרפד את האזניים.
כשהייתי הולכת לטיול עם הווקמן הייתי שמה קסטה אחת בתוכו והולכת, ואז זה מה שהיה לי בטיול. הקסטה הזאת. והייתי שומעת צד אחד ואז את השני ואז שוב, תלוי באורך הטיול.
הרחובות הריקים של שבת ברחובות בשנות השמונים.
נערה בכתה ז' הולכת בהם עם מוזיקה באזניים. רואה את העולם מבעד למוזיקה. המוזיקה גרמה לי להרגיש כמו דמות בסרט.
הנה היא הולכת, הנערה היפה והעצובה, מוזיקה רומנטית מתנגנת ברקע, והיא עצובה, ופתאום היא רואה אותו, את הנער שהיא מאוהבת בו. או ש- הוא מופיע פתאום, מאחוריה, מוריד מעליה את האזניות ומנשק אותה
(כרגע זה נראה לי כמו מעשה די פולשני ומטריד, אבל בסרט מהאייטיז זה נחשב לשיא הרומנטיות).
בכל אופן- הוא מנשק אותה. ואז המוזיקה משתנה ונהיית שמחה וסוחפת, גם הסתיו מתחלף באביב, והכל מסתחרר בתמונות מהירות של אהבה שנרקמת. רק שלא. בטיולים האמיתיים לא הופיע שום נער.
הייתי הולכת עד לקצה העיר, נכנסת למכון וייצמן, מטיילת לבד בין העצים והדשאים.
מתיישבת על הדשא, מצלמת כמה תמונות במצלמה הקטנה שלי, תמונות אמנותיות שאחרי שפותחו לא נראו כמו שהתכוונתי שייראו.
"רציתי להראות את הניגודיות בין הכלב הקטן לדשא הגדול" הסברתי לאבא שלי, הצלם, כשהעביר ביקורת על הצילומים שלי, שראו בהם פשוט דשא, וכלב קטן מרחוק. הוא צחק עלי שנים על ההסבר הזה ועל התמונות ההן (למרות שכן החמיא על שתיים מהתמונות ואפילו הגדיל אותן ותלה בסלון). ואיזה מזל שלא פגשתי שום נער, כי אלה היו טיולי האמנית שהפכתי להיות. המוזיקה והצילום, המחשבות הנוגות המתבוננות והבכי, השירים שכתבתי אחרי. ההתבודדות, ההתרחקות מהבית, האפשרות לראות את עצמה מבחוץ, כגיבורה בסרט, גם אם רק לרגעים.
אני אמנית. והיום אני אמנית במשבר. אמנית שהבאר שלה יבשה. איך אמלא את הבאר? על ידי כך שאסכים להיות אמנית במשבר. אני אצור את הסרט שלי בעצמה- האמנית במטבח, מבשלת ארוחת צהריים, ויש מוזיקה, ולאט לאט אני מתעודדת ונהיית שמחה. לא שימחה מסתחררת. שימחה שקטה, פשוטה. אני מבשלת, וקצת רוקדת, ומשהו טוב קורה. לא מבחוץ, אולי גם מבחוץ, אבל קודם כל בתוכי.
