סיפורים על הגוף שלנו

בשדה התעופה נכנסתי לחנות בגדי ים. המוכרת שאלה אם אני צריכה עזרה ואמרתי לה שאני מחפשת חזייה של ביקיני והיא אמרה שהם לא מוכרים חזיות לחוד, אבל אולי בא לי למדוד בגד ים שלם? זה מאוד מחטב ומחמיא, היא אמרה. אמרתי לה שאני לא אוהבת בגדי ים שלמים. זה לא נוח לי, שרק לפני ארבע שנים התחלתי ללבוש ביקיני ואני לא חוזרת אחורה. ואז היא התחילה לספר לי על איך היא תמיד לבשה ביקיני, אבל לפני כמה שנים היא התחילה להרגיש לא נוח בביקיני כי- "בכל זאת, את יודעת, הגיל, המשקל.." (היא הייתה הרבה יותר רזה ממני...) ואיך הבת שלה אמרה לה שתקנה שלם, וכמה מחמאות היא מקבלת מאז..
כשהיא רק התחילה לדבר הייתי מאוד בהתנגדות. ממש יכולתי להרגיש איך הגוף שלי מתכווץ. הרגשתי שהיא מנסה להטיף לי, או לשכנע אותי, וזה עיצבן אותי.
מתוך נימוס המשכתי להקשיב לה, אבל מתוך חיבור לתחושת הגוף. נשמתי עם הכיווץ, והקשבתי לה. היא גמרה לספר את הסיפור, וחייכה, ואמרה- זהו, סתם, פשוט רציתי לספר לך, כי אמרת שאת התחלת ללבוש ביקיני, ולי קרה בדיוק ההפך. ופתאום יכולתי להרגיש חמלה ואמפתיה כלפיה, ולהבין שזה הסיפור שלה, ושהיה לה חשוב לספר לי אותו. ושזה לא אומר שום דבר עלי.
ויכולתי להיזכר שעד לפני כמה שנים הסיפור שלי נשמע דומה מאוד לשלה. גם אני לא הלכתי עם ביקיני, לא יכולתי בכלל להעלות את זה בדעתי.
נזכרתי שלכולנו יש סיפורים על הגוף שלנו, וסיפורים בתוך הגוף שלנו, ושלכל הסיפורים יש מקום.