איפה פה מקבלים תעודת "סופרת"?

כשהייתי בת עשרים שלחתי סיפור שכתבתי לדוד גרוסמן. זה היה סיפור קצר על נערה שרוכבת על אופניים, הייתי די מרוצה ממנו, ורציתי לשמוע את דעתו. לפעמים כשאני נזכרת בדברים שעשיתי פעם אני מופתעת. מאיפה היה לי אומץ? ומאיפה הייתה לי הכתובת? מה, פתחתי דפי זהב וזה פשוט היה שם?! 
בכל אופן- שלחתי לו את הסיפור עם מכתב שאין לי מושג מה כתבתי בו. החלק השני והמדהים של הסיפור זה שהוא ענה לי! הוא כתב שקרא את הסיפור, ושהסיפור היה יפה בעיניו, ואפילו ציטט שורה מתוכו. 
בהתחלה שמחתי והתרגשתי מאוד מהמכתב, אבל די מהר עלה בי קול ספקן ומבאס שאמר- טוב, ברור שהוא כתב לי בחזרה, וברור שהוא החמיא לי, הוא לא ייקח אחריות על שברון לבה של כותבת צעירה..
אפשר היה להניח שהמכתב הזה יחזק אותי, ואולי באמת, למרות הספקות, הוא חיזק אותי מספיק כדי לשלוח את אותו סיפור לתחרות הסיפור הקצר של הארץ שבה- לאכזבתי הרבה- לא זכיתי.
זמן קצר אחר כך הפסקתי לכתוב. לא כתבתי כלום במשך תקופה מאוד ארוכה. 
ככה זה המשיך במשך הרבה שנים. בכל פעם שהצורך לכתוב היה חזק מכל הפחדים וכתבתי עוד סיפור- הייתי מראה אותו למישהו, ועם כל רמז של ביקורת או סתם התעלמות- סטראח, עוד מכה לאגו, ושוב נחסמתי, ושוב לא כתבתי כמה שנים. 
לקח לי המון שנים ואני עדיין לומדת להשתחרר מהצורך לקבל אישורים ושבחים על הדברים שאני עושה. להשתחרר מהקול הזה של הספק שצריך אישור אינסופי לכך שמה שאני עושה זה מספיק, זה נחשב, זה שווה.
אבל זה בור ללא תחתית. שום חותמת חיצונית לא תכשיר אותי, לא תיקח אותי מעבר לסף הבלתי נראה שבו ארגיש סופסוף שאני סופרת אמיתית וראויה. רק אני יכולה לתת לעצמי את האישור הזה, מתוך ההליכה בדרך. מתוך ההסכמה שאני מסכימה לעצמי להיות מה שאני, וההבנה שאני ראויה מעצם היותי, ושאין דבר כזה סופרת אמיתית. 
יש אישה אמיתית, שחיה ומתבטאת. יוצרת וחולקת ומשתפת. 
ועכשיו כשאני נזכרת בסיפור הזה אני בוחרת לקחת ממנו דווקא את הזיכרון המתוק-
פעם שלחתי סיפור לדוד גרוסמן,והוא קרא אותו וכתב לי בחזרה.
הוא כתב שהוא לא יכול לדעת מסיפור אחד מה הצבע של הכתיבה שלי (הניסוח היפה הוא שלו כמובן), אבל שכסיפור העומד בפני עצמו, כזה שמופיעה בו השורה-"היא רכבה זקופה, מנסה ליצור תמונה של נערה חיננית שרוכבת על אופניים", הסיפור שלי היה יפה בעיניו.