אמא, מתי מגיעים???

בזמן האחרון בא לי ללכת לשנ"צ.
קיומי. 

לנוח מהמאמץ הבלתי פוסק להוכיח את עצמי, להשיג, להצליח. 

אני לא לגמרי יודעת איך עושים את זה. 

מה שכן ברור לי הוא שזאת תנועה פנימית.
איזו הישענות אחורה שאפשר לעשות תוך כדי העשייה. תוך כדי החיים. 

זה משהו שאני מנסה לפצח כבר הרבה זמן.
איך לעשות, אבל בלי הלחץ. לפעמים אני מצליחה. לפעמים פחות.
נדמה לי שזה התחיל מתישהו בחטיבת הביניים, יחד עם גיל ההתבגרות. כשהפסקתי לשחק, להעביר אחר צהריים ארוכים במשחק בבובות או במשחקי מחבואים למטה.
החיים שלי גויסו לטובת סימוני וי- להדריך בצופים, להצליח במבחנים ולהיות תלמידה טובה, להיות בחבר'ה, לא לפספס שום דבר.

אחר כך, מתישהו, כשהתעוררתי רוחנית, עשיתי תנועה גדולה של ויתור.
זה דרש כמות מכובדת מאוד של קנביס.
עברנו לגליל, הבאנו לעולם שלוש בנות, גידלנו אותן בחינוך ביתי.
בעלי לקח על עצמו את הקטע של הפרנסה ואני התמסרתי לאימהות.
התעוררנו מתי שבא לנו, העברנו את היום בזרימה נינוחה.
כמובן שלא תמיד כזאת נינוחה...ברור שהיו ריבים וקשיים וגם הרבה עשייה, אבל זה הכל נבע מבפנים.
לא היה לחץ חיצוני.
לא גן או בית ספר שצריך למהר להתעורר בשבילו,
לא לוחות זמנים חיצוניים לעמוד בהם. והצדקתי את קיומי.
הייתי אמא מסורה ונתתי את מה שהיה- ככה האמנתי- הכי טוב בשביל הבנות שלי. כל מה שעשיתי בנוסף היה בונוס.
ועשיתי- הנחיתי מעגלי נשים, הייתי פעילה בקהילה שלי,
וגם חזרתי לכתוב – בלוגים, סיפורים קצרים, ובהמשך גם רומן.
עברו שנים, הילדות יצאו למסגרות
ופתאום נעלמה ההצדקה לקיומי. וההישגיות חזרה..
עברו מאז עשר שנים ואני מרגישה שאני מתעייפת. כתבתי והוצאתי לאור שני רומנים, השלישי גם הוא כבר התחיל להיכתב.
עשיתי ואני עושה מיליון דברים.
אבל הקול הזה שלוחש בתוכי- זה לא מספיק, זה לא מספיק-
הוא אף פעם לא מרוצה.
בזכות תהליכים פנימיים שעשיתי התקרבתי לקול הזה, התיידדתי אתו.
הבנתי שזה קול שפוחד מהמוות, מההזדקנות, מכאב החרטה וההחמצה,
והוא רוצה לוודא שאני אמצה את החיים האלה עד תום. 

אבל זאת מוטיבציה די מבאסת לפעול מתוכה.
היא לא מביאה שמחה וסיפוק. ואני עייפה.
אז זהו. אין שורה תחתונה. בזמן האחרון בא לי ללכת לשנ"צ קיומי,
וליתר דיוק לחיות מתוך תחושה של אחר צהריים אינסופי בילדות
שאין בו שום תכלית מלבד המשחק וההנאה והחקירה וההתנסות. 

תאחלו לי בהצלחה...