אני והמבקר הפנימי נפגשים במקדונלנד

מגש הפלסטיק היה מונח על השולחן לפני, ועליו ההמבורגר העטוף בנייר פרגמנט, כוס גדולה של קולה, טבעות בצל בתוך קופסת קרטון וערימת שקיות של רטבים.
סחטתי שקית מיונז ישר על המגש, טבלתי בה טבעת בצל אחת ואכלתי.
אחר כך הפשטתי את הנייר החמים מעל הלחמנייה עם ההמבורגר, פערתי את הפה ונגסתי.
ולעסתי.
הלחמניה. ההמבורגר. החסה. העגבניה.
שלוק מהקולה. טבעת בצל. עוד ביס מההמבורגר.
-טוב, אבל לאן כל זה מוביל? הוא שאל. 

הוא היה לבוש די בהידור, בחליפה ועניבה, חולצה לבנה מכופתרת, מגוהצת.
הוא נראה כמו אחד מהגברים ב-"מד מן".
המשכתי ללעוס עד הסוף ואמרתי-
-לשום מקום. זה לא מוביל לשום מקום.
הוא שתק.
לקחתי עוד ביס, גדול מדי, כל הפה שלי התמלא.
זה היה בהיסח הדעת, בגללו, הוא בלבל אותי, הלחיץ אותי,
יושב שם ומסתכל עלי, נקי, השיער השחור המבריק, החליפה,
הידיים שלו שהיו מונחות על השולחן אבל לא ממש נגעו בו.
לעסתי והשתדלתי שזה יהיה בפה סגור וששום פירור לא ייפול לי מהפה
אבל המבט שלו בכל זאת היה מלא שאט נפש.
בסוף גמרתי את הביס, ניגבתי את הפה כי נמרח לי קצת מיונז, נשמתי נשימה עמוקה ולקחתי עוד שלוק מהקולה.

 -תראה.. אמרתי, אולי פשוט תניח לי? אולי תעזוב אותי בשקט? מה דעתך?
הוא חייך חיוך קר.
-את יודעת טוב מאוד שזה לא יקרה
-למה לא?! תסביר לי!! מה, חסר לך עניין בחיים?
תראה אותך, עם החליפה הזאת, יושב במקדונלד ומבזבז עלי זמן!
עזוב אותי, תן לי לחיות את החיים שלי בשקט ואתה תחיה את שלך.

הוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו בחזרה.
ישר בעיניים.
למשך זמן שנראה לי ארוך מאוד.
נדמה היה שכל הקולות מסביב- צווחות הילדים, הדיבורים, הרמקול שהכריז על הזמנות-
הכל התעמעם.
אפילו אורות הניאון התעמעמו,
וזה כאילו היינו רק שנינו על במה, באור שהאיר רק אותנו. בסוף נשברתי והסטתי את המבט ראשונה.
בגלל הטבעות בצל.
היו עוד שלוש, והייתי חייבת לאכול אותן למרות שכבר הייתי מפוצצת.
אני לא מסוגלת להשאיר ככה טבעות בצל.
לקחתי אחת, טבלתי אותה בשארית המיונז.
לרגע התלבטתי אם לפתוח עוד שקית,
זה נראה כמו יותר מדי התעסקות מתחת למבט הבוחן, המפקח שלו,
אבל אז חשבתי-
אויש נו, פאק איט, זה הרבה יותר טעים עם מיונז.
לקחתי שקית ופתחתי אותה עם השיניים וסחטתי את כולה על המגש,
לקחתי עוד טבעת בצל וטבלתי.
ואכלתי.
ובזמן שלעסתי לאט, מתענגת על הפריכות של פירורי הלחם, על טעם השמן והבצל,
היה נדמה לי שהוא אומר משהו, בשקט, חצי לעצמו. 

-מה? שאלתי
-אין לי חיים אחרים,
הוא אמר, בקול רם יותר, מדגיש כל מילה.
שאלת למה אני לא מתעסק בחיים שלי, אז זאת הסיבה.
זה כל מה שאני יודע לעשות. לעקוב אחריך.
הטון שלו היה יבש. נקי. לא מריר וגם לא מתנצל.
העיניים שלי התמלאו בדמעות. -אבל זה ממש לא נעים לי, שאתה עוקב אחרי כל הזמן.
-אני יודע, הוא אמר, והפעם נשמע לרגע קצת מתנצל. אפילו מתחנן.
-אני מצטער, הוא אמר. אני באמת מצטער.
אני לא רוצה לפגוע בך. להפך. אני אוהב אותך, אני רק רוצה לשמור עליך. להפתעתי ראיתי שגם הוא בוכה.
קירבתי את היד שלי אליו, קצת בהיסוס,
כי היה עליה שמן מהמיונז והוא נורא איסטניסט
והופתעתי כשהוא לקח אותה והידק אותה בשלו.

ישבנו שם, החזקנו ידיים ובכינו ביחד.
אחר כך ניגבנו את הפנים במפית ונשמנו נשימה עמוקה. 

-טוב.. אמרתי
-טוב.. הוא אמר.
ואז הצביע על הלחמנייה החצי אכולה ושאל-
-את לא גומרת את זה?
-לא...אני מפוצצת.
-כן...חבל. אמרתי לך לא להזמין את הביג מק.
שתקתי ואחרי רגע שאלתי-
-רגע, אתה רעב? אולי אתה רוצה את זה?
והוא חייך, חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, ואמר-
את יודעת שאני לא אוכל ג'אנק פוד. 

****
הו, הבחור הזה, המבקר הפנימי הנאמן.
אם זה היה תלוי בו הייתי כותבת רק משפטים נהדרים, מושלמים ועמוקים.
ובמילים אחרות- לא הייתי כותבת.
כי טיוטא ראשונה היא כמעט תמיד רחוקה מאוד מלהיות מושלמת. או אפילו טובה.
גיליתי שקשה מאוד לכתוב ספר בלי לפתח איתו מערכת יחסים.
בכתיבה של הספר השני כבר הכרתי אותו היטב
(זה אחד מהדברים שלומדים לעשות בהתמקדות).
הקשבתי לו בלי להתערבב.
פיניתי לו כורסא נוחה בפינת החדר, סידרתי לו כל מיני עיסוקים,
הבטחתי לו שבשלב העריכה הוא יוכל להגיד דברים, ואולי אאמץ חלק מההערות שלו
(בתנאי שאלה יהיו הערות קצת יותר מעניינות מ- "את דפוקה, הספר הזה דפוק, את בחיים לא תצליחי לכתוב אותו").
זה עבד לא רע.