למלא את הבאר

לפני שנים, כשהתחלתי לכתוב ברצינות, גיליתי שאמנות הכתיבה היא בעצם אמנות הישיבה לבד בחדר, או לחילופין- אמנות ה-"תחת על הכסא". שכתיבה- בניגוד לדימוי הרווח- לא קורית רק מתוך פרצי השראה.

התמונה הקלישאתית של סופרת יושבת בחדר ומתקתקת במרץ על מקלדת- מתרחשת רק בחלק קטן מהזמן.
בשאר הזמן- אני פשוט יושבת. מנסה משהו, מרגישה שהוא גרוע, מתייאשת, מנסה שוב.
בוהה קצת, מציירת פרחים בשולי המחברת, קמה להכין קפה, חוזרת לשבת. מה שחשוב זה להישאר.
כי אם אני נשארת מספיק זמן, ומנסה מספיק זמן, מתישהוא משהו יקרה. בדרך כלל.
אבל לפעמים לא.
כשאני כותבת אני שואבת מתוך הבאר הפנימית שלי- סיפורים, דימויים, זכרונות, רעיונות. ולפעמים הבאר פשוט ריקה.
לעיתים קרובות זה קורה אחרי תקופה פוריה ואינטנסיבית של כתיבה, ולפעמים אחרי תקופה עמוסה בדברים אחרים. איך אני יודעת שזאת באמת תקופת יובש ושהפעם אין טעם להתעקש?
אחרי שכמה וכמה נסיונות והתעקשויות נגמרים במפח נפש הולך וגובר. כשאני מרגישה שהגעתי לסמטה ללא מוצא, וכל נסיון נוסף לכתוב מרגיש כמו הליכה לתוך קיר 🙂
בהתחלה, כשרק פיתחתי תרגולת כתיבה, התקשיתי להרפות.
פחדתי שאם אדלג על יום או יומיים של כתיבה, אדרדר שוב למצב שהייתי בו לפני שנכנסתי לתרגולת כתיבה יומית, ופשוט לא אכתוב.
עם הזמן והנסיון התפתח בי אמון. לפעמים עדיין קשה לי לשחרר, לאפשר לעצמי לעשות דברים אחרים בזמן הכתיבה, אבל למדתי שכדאי לי.
זמן מילוי הבאר הוא זמן של מנוחה. אפשר לקרוא בו ספרים, לראות טלוויזיה, לעבוד בגינה, לפגוש חברים, לנסוע למקומות..
לחוות. לחיות. למלא את הבאר בחוויות ובמראות, בצלילים ובשיחות, במפגשים, ובהרבה מרווח פנוי של שקט ואוויר.
ואז, מתישהוא, ברגע מסוים שבו הבאר התמלאה מספיק, אמצא את עצמי כותבת שוב. זה יקרה כמעט מעצמו. רעיון יגיע. משפט יעלה לי בראש ויתעקש להיכתב.
כך או אחרת, ברגע מסוים פשוט אמצא את עצמי שוב יושבת, פותחת את המחשב או המחברת, וכותבת.