אני במנזר

 עכשיו, ממש עכשיו, אני יושבת בחדר שהוא שלי כשהבת שלי לא פה ולא שלי כשהיא פה.
השעון מתקתק לידי וזה צליל מעורר חרדה.
תקתוק השעון מסמן את הזמן החולף.
גם ממש עכשיו וגם באופן כללי.
גם הזמן שלי לשבת פה ולכתוב
וגם הזמן שלי פה בחיים האלה, בגוף הזה, עם האנשים האלה.
אלה החיים הכי טובים שקיבלתי.
אני יודעת את זה למרות שלא ממש זוכרת גלגולים קודמים,
אף פעם לא עשיתי שיחזור גלגולים או משהו בסגנון,
ובכל זאת אני יודעת איכשהו שזה הגלגול הכי טוב שהיה לי.
אלה החיים הכי טובים שהיו לי כי -כמו שכתבתי בשיר השבוע-
"אני במנזר. זה מנזר די שווה. הסיגופים הם בעיקר בראש שלי".
מטאפורת המנזר עזרה לי השבוע כשנדחקתי למצב רגשי מסוים בו נאלצתי לוותר על הכל.
אני מתכוונת למצב שבו הקולות בראש, לבטים פחדים ספקות ביקורת,
נהיים כל כך רועשים שאי אפשר יותר לשמוע כלום.
המערכת נכנסת לשיבוש כזה שאין ברירה אלא לעשות ריסטארט.
אבל מכיוון שהקולות מאוד עקשנים,
ומכיוון שאין באמת מתג כיבוי שאפשר ללחוץ עליו,
זה חייב לעבור דרך הרגש היעיל להפליא למצבים כאלה, הלא הוא הייאוש.
הייאוש מאפשר לעשות ריסטארט.
להסכים להיכתש עד לרמה של אבקת כלום.
אבקת כלום לא רוצה, לא מתלבטת, לא פוחדת.
היא לא מתיימרת לעשות שום דבר חוץ מלנשום.
היא מוותרת על הכל.
אז הסכמתי לוותר על הכל.
לא, רגע. לא על הכל. רק על כל השאיפות והחלומות היצירתיים.
בעצם גם זה לא.
רק על הרצון לזכות להכרה ולהצלחה.
בעצם- גם זה לא מדויק.
ויתרתי על הרצון לזכות בהכרה רחבה,
ראויה בעיני עיניים דמיוניות כלשהן שבוחנות ומתייגות.
על הצלחה גדולה, מהסוג של מאות לייקים,
של ספר שיוצא לאור ונמכר היטב וזוכה לתשבחות, אולי אפילו לאיזה פרס ספרותי.
על זה ויתרתי השבוע, ולמשך כמה שעות היה בי שקט מוחלט.
הייתי במנזר.
נזירה שחיה את הרגע ולא זקוקה לשום דבר כדי להיות שמחה.
כי מה שיש לי גם אחרי שויתרתי- זה הרי כל כך הרבה. אבל עכשיו, ממש עכשיו, אני כבר שוב במקום אחר.
קינאות והשוואות ותקוות ואכזבות מראש,
פחד וכאב וחמיצות ומרירות והנשימה כבדה וכמעט בכי בגרון
והחלק בי שרוצה לא לִרצות, לא לרצות שום דבר, כי יש בזה חופש נפלא.
והנה, נשימה עמוקה.
רק מההיזכרות שזה אפשרי.
שיש לי בחירה.
בכל רגע אני יכולה לבחור לשמוט הכל.
להיכנס למנזר שלי שהוא אמנם לגמרי פנימי, דמיוני,
אבל יש בו גינת זֶן יפה עם בריכת מים ופרחי לוטוס,
ואני עומדת בה עכשיו, מטאטאת עלים יבשים מהשביל, וזה כל מה שאני צריכה לעשות.
זה עולם שאין בו הדסטארט ואין בו פייסבוק,
אין בו הצלחות או כשלונות או השוואות.
כולם לובשים את אותה גלימה חוּמה ועוסקים באותן מלאכות פשוטות.
אולי זה בכל זאת איזה זיכרון מגילגול קודם,
ואם היה אחד כזה, שהייתי בו נזיר בודהיסטי,
אז נראה לי שגם הוא היה גילגול די טוב.