ביקיני כאקטיביזם
ישבתי על החוף בכינרת. מתחת לבגדים היה לי ביקיני, כי התכוונתי לטבול. על החוף לא היו הרבה אנשים, ורובם היו די רחוקים, חוץ מחבורת גברים שבדיוק ארגנו לעצמם מאהל לא רחוק ממני. לא הרגשתי מאוימת, הם לא הרגישו לי מפחידים והיו די עסוקים בשלהם, ובכל זאת פתאום לא התחשק לי להוריד את הבגדים. בחודשים האחרונים ממש השמנתי, והתביישתי בגוף שלי. זה לא היה לגמרי במודע, פשוט חשבתי לעצמי שאולי בעצם לא הכי בא לי לטבול עכשיו.הייתי במין חופשה של יומיים עם עצמי ותכננתי לקפוץ גם ביום שאחרי לכינרת אז חשבתי- אני כבר אטבול מחר..בחורה צעירה הגיעה לחוף והתיישבה לא רחוק ממני. העפתי בה מבט. היא הייתה צעירה, ורזה, ולרגע עברה בי מחשבה- איזה כיף לה. היא יכולה להיכנס למים, כי היא רזה. ואז קלטתי את עצמי.קלטתי שאני אשכרה שוקלת לא להיכנס למים- למרות שממש בא לי, ברור שבא לי!- מתוך בושה. בתקופה האחרונה קראתי הרבה טקסטים על תרבות הדיאטות ואיך היא דפקה לכולנו את הראש ואת הלב ופתאום יכולתי לראות את זה קורה לי ממש בלייב.וברגע שהכרתי בזה התאפשר לי לבחור אחרת. חשבתי- לא! אין מצב שאני לא נכנסת למים! יש לי זכות להסתובב על החוף הזה עם הגוף שלי, בדיוק כמו שהוא. פתאום עלתה בי מחשבה מחזקת- להוריד עכשיו את הבגדים ולהיכנס למים זה אקט של מחאה נגד תרבות הדיאטות, נגד השמנופוביה, נגד ההתייחסות לגוף כאל משהו שאמור להיראות בצורה מסוימת, במקום להתייחס אליו כאל ישות מופלאה וחכמה ( earth suit – שם מקסים לגוף שנתקלתי בו לאחרונה...) שמאפשרת לי לחיות, לנוע, ליצור ולפעול בעולם. ברגיל אני לא ממש אקטיביסטית, לפחות לא במובן המקובל. שנים לא הייתי בהפגנה. אבל פתאום הרגשתי להט מהפכני ממלא אותי. קמתי מהמחצלת, הורדתי את הבגדים והלכתי למים. הלכתי לאט, בכוונה. לא ניסיתי למהר כדי לקצר את הקטע המביך של ההליכה. כשהגעתי לקו המים עמדתי שם כמה רגעים. נתתי לעצמי את כל הזמן שהייתי צריכה. ואז נכנסתי למים. טבלתי. זה היה נהדר. גם הטבילה כמובן וגם תחושת העוצמה והחופש. וכשהייתי שם, במים, הסתכלתי לכיוון החוף והמבט שלי נתקל בבחורה ההיא שישבה על החוף, וראיתי שהיא מסתכלת עלי. לשנייה אחת שוב הרגשתי כיווץ, הקול של הבושה הוא עיקש וחמקמק...אבל אז עברה בי עוד מחשבה מחזקת. אולי היא מסתכלת עלי וחושבת שאני מדהימה? אולי היא מקבלת ממני השראה? אני לא יודעת מה הבחורה הזאת באמת חשבה, וזה גם לא באמת משנה. אני כן יודעת שנתתי השראה לעצמי. שבהליכה הזאת בביקיני על החוף בכינרת ריפאתי משהו עמוק, ואני נושאת אותה אתי כזיכרון מעצים, שכבר עזר לי וחיזק אותי כמה פעמים מאז, בסיטואציות דומות.החוויה הזאת גם הזכירה לי שאקטיביזם זה לא רק התנגדות ודחייה של רעיונות ואמונות שכבר לא משרתות אותנו, זה גם להיות השראה- חיה, נושמת, הולכת בביקיני על החוף - לאמונות ואפשרויות חדשות.
