ככה לקחו לנו את הזכות ליצור אמנות

דפדפתי בכרך ישן של אנציקלופדיה תרבות, שאני משתמשת בכרכים ישנים שלה ביומן הויזואלי, ופתאום, תחת הערך "ספרות", נתקלתי במשפט שמשך מיד את תשומת לבי.
גזרתי את הקטע והדבקתי אותו ביומן הויזואלי, וציירתי מסביבו מסגרת שחורה, כמו מודעת אבל.
כי הקטע הזה מסמל בשבילי מוות.
"מעטים היכולים לכתוב יצירה ספרותית......הגאון הוא איפוא האמן היוצר יצירות נעלות".
על התפיסה הזאת כולנו התחנכנו.
היא האחראית לכך שכל כך הרבה אנשים בתרבות שלנו לא מרשים לעצמם לכתוב, או בכלל ליצור- לצייר, לפסל, ולרקוד ולשיר.
ערוצים חסומים שהיו אמורים להיות זמינים לכולנו, מתנות שקיבלנו של ביטוי והנאה וריפוי.
אני מרגישה שזאת אחת ממשימות חיי- לפתוח מחדש את הערוצים האלה, גם בתוכי וגם אצל אחרים. והתפיסה התרבותית הזאת לא פוגעת רק באלו שלא "זכו" ב"כשרון מיוחד, מתת הטבע שרק מעטים זוכים בה" כמו שכתוב באנציקלופדיה תרבות..
היא פוגעת גם באלו שכן זכו.
כל הציפיות האלה הן מטען כבד מנשוא, משתק וחוסם. כל הסיפורים על אמנים מיוסרים- זה לא סתם. זה כי בתרבות המודרנית יש מטען בלתי אפשרי על יוצרים.
(בתחתית הפוסט- הרצאת הטד של אליזבת גילברט על יצירתיות, שמסבירה את זה בצורה מאוד בהירה ומעניינת).

כל השאר פשוט מפסיקים ליצור. הם מודרים מכל תחום האמנות. וזה ממש מעציב אותי.
כי ליצור זאת זכות בסיסית, שאמורה להיות פשוטה ויומיומית. מותר לכתוב סתם , לצייר סתם, לפסל סתם. זאת לא חייבת להיות יצירת מופת.
וגם אם נרצה ליצור דברים יפים, כאלה שגם אחרים יוכלו להנות מהן ולקבל מהם השראה – הם ייוולדו מתוך העיסוק המתמשך, היומיומי, ביצירה. מתוך קלילות והנאה ושעשוע. שיקום האפשרות ליצור הוא תהליך. קודם שיקמתי את היכולת לכתוב, אחרי שנים שהייתה חסומה, למרות שתמיד נחשבתי מוכשרת בכתיבה, או כנראה דווקא בגלל זה.
גם את הריקוד הצלחתי לשקם, היום הריקוד הוא חלק כל כך מהותי בחיים שלי, לרקוד- אפילו רק שלושה שירים בסלון- זה פשוט כלי ריפוי יעיל להפליא.
היומן הויזואלי שיקם לי את האפשרות ליצור בדימויים, עם ציור וצבע וקולאז', וכמי שמילים היו תמיד הכלי העיקרי שלה אני כל כך מודה על זה, כי לפעמים אין לי מילים, ואין לי רצון או אפשרות להתנסח, וכל כך מרפא בשבילי לגשת אל הדף ולהניח עליו צבעים ודימויים ולצייר פרחים או ספירלות... בגלל שתמיד החמיאו לי על איך שאני שרה לפחות זה אף פעם לא נחסם, ותמיד נהניתי לשיר עם הרדיו, אבל אני מכירה נשים שלא שרו אפילו שירי ערש לילדים שלהן.. בשנים האחרונות הייתי במקהלה וגיליתי את הקסם שבלשיר בהרמוניה עם עוד אנשים, ואני ממש מעודדת את מי שלא מאפשרת לעצמה לשיר למצוא לעצמה את הדרך, כי גם בשירה יש סוד גדול של ריפוי וביטוי.

לאחרונה התחיל לדגדג לי לשקם גם את הפיסול. ולא שכולנו חייבים לעשות הכל- אבל הגוף שלי פשוט ממש מבקש את זה. המון פעמים עולה בי תשוקה לגעת בחומר, ללוש אותו ולעצב אותו.
כמעט נרשמתי לחוג קרמיקה אבל בסוף לא. מההכרות שלי עם התהליך אני כבר יודעת שזה יקרה מתישהו, כי כשהגוף מבקש- מתישהו אני נענית לו, וזה תמיד משתלם.