פנטזיות של בריחה

כשהייתי בגיל המעבר היו עולות לי לפעמים פנטזיות של בריחה. הייתי מדמיינת את עצמי אורזת תיק ופשוט נוסעת. ולא חוזרת.
שמעתי על נשים שבאמת עשו את זה. עזבו את המשפחה שלהן ונסעו. עברו לבית אחר או אפילו לארץ אחרת. לי היה ברור שאני בחיים לא אעשה את זה, אבל בכל זאת- ברגעים הקשים שחוויתי אז- עזר לי לדמיין את זה. לתהות מה אקח איתי. לאן אני אסע.
רחוק. זה היה לי ברור. הכי רחוק שאפשר. לאילת. אולי אפילו לארץ אחרת. מקום שבו באמת אוכל להתנתק לגמרי.
הסיבה שרציתי לברוח היא שהיה לי נורא קשה.
הרגשתי שאני תקועה בתוך סיוט, שכל המבנה היציב והיפה של החיים שלי, שבניתי לי במשך שנים- מתמוטט לי על הראש.
כל האמונות שלי, כל העקרונות, כל האמיתות הבסיסיות של חיי-
הכל התערער פתאום. ולא יכולתי לשאת את הכאב הזה.
אבל לא ברחתי. נשארתי. עברתי דרך הכאב והפחד והפירוק ויצאתי מהצד השני.
ומה שעזר לי להישאר, ולעבור דרך כל זה, היה הכתיבה, וההתמקדות, ותמיכה של נשים אחרות בחיים שלי, והנירמול שקיבלתי מטקסטים שמצאתי ברשת.
וזה מה שאני מציעה בסדנת כותבות במעבר-
כתיבה, והתמקדות, ומרחב נשי תומך שיש בו עוד נשים שעוברות או עברו את מה שאת עוברת, ונירמול. הרבה נירמול.
שתדעי שאת לא לבד, שאת לא היחידה, שזה ממש טבעי ושזה יעבור,
ומהצד השני של זה מחכה לך – כאפשרות, כהזמנה- הזדמנות מופלאה להיות האישה החכמה, החזקה, החופשיה והיודעת שטמונה בך, שהמעבר הזה הופך אותנו להיות.