אמנית של חיים
את מרגישה סיפוק פרוע, לא מובן,
כשאת מצליחה להכין ארוחה מהשאריות שיש במקרר,
או כשאת מבינה איך להרכיב לילדה תחפושת של זמיר
או של "ילדת כל הדברים" (שתי דוגמאות אמיתיות)
מדברים שיש בבית ובלי שתצטרכי לגעת במכונת תפירה
(שאין לך, וגם אם הייתה- לא היית יודעת להשתמש בה).
או כשהילדה שלך לא רוצה לצחצח שיניים ואת ממציאה סיפור על חיידקים, ומדבבת אותם,
וזה נהיה סיפור בהמשכים עם דמויות קבועות
(למשל החיידק השאנן שכל פעם מחדש לא מאמין שישטפו אותו לכיור ונח לו בסתלבט במקום לברוח..)
וזה פשוט גורם לך שמחה.
או כשאת צריכה לנסח הודעת ווצאפ על נושא מורכב
ואת מסתבכת עם זה נורא אבל אין לך ברירה ובסוף את מצליחה ומבינים אותך. את יוצרת.
ואת רוצה וצריכה ליצור.
לא משנה אם לא כתבת משהו חוץ מהודעות בטלפון ורשימת קניות כבר שנים
אם הפעם האחרונה שנגעת בצבעים הייתה בכתה ד'
אם את שרה רק כשאת לבד באוטו ויש שיר ברדיו שאת אפילו לא זכרת שידעת את כל המילים שלו. ולפעמים
כשהארוחה ההיא משאריות מוגשת לצלחות
כשהילדה רצה לצחצח שיניים כי היא מתה לשמוע את הפרק הבא בסיפור
או הולכת גאה עם תחפושת "ילדת כל הדברים" שלה-
את יכולה לדמיין לרגע אולם חשוך,
הזרקור עלייך,
וקהל שלם עומד על רגליו ומוחא לך כפיים. אבל גם בלי קהל- דמיוני או אמיתי- את יוצרת. את אמנית של חיים.
גם אם אף אחד לא רואה
אפילו לא את בעצמך.
