החיים שלי הם המורה שלי

אני והבנות שלי הלכנו לגן שעשועים בצרפת.
זה קרה בחופשת קיץ לפני 12 שנים.
נסענו לבקר את אבא של בעלי שחי שם עם אשתו וילדיו, נפשנו על החוף בריביירה, היינו בלונה פארק מדהים, טיילנו במקומות יפיפיים בפרובאנס, אבל בזמן האחרון הזיכרון שעלה לי שוב ושוב הוא דווקא הגן שעשועים הזה, שהלכנו אליו בשעות האחרונות של החופשה.

היה שם מין מתקן טיפוס כזה שעשוי מחבלים, בצורת כיפה, הבנות טיפסו עליו, ואני עמדתי והסתכלתי עליהן ושוחחתי עם אריקה, אשתו של חמי. זאת לא הייתה חוויה שהרגישה נורא משמעותית באותו זמן, אבל בגלל שהזכרון חזר ועלה, חזר והתעקש, התבוננתי בו.
ניסיתי להיות איתו בכלים שיש לי, דרך כתיבה והתמקדות, והתחלתי להבין כל מיני דברים. קודם כל קלטתי שמדובר באותה תקופה של השנה-
זה היה לקראת סוף אוגוסט, כמו עכשיו
עם אותה איכות של סוף הקיץ, סוף החופש הגדול, ספטמבר המתקרב, החגים, הסתיו,
הרבה לא ידוע והרבה שינויים. אחר כך נזכרתי שהייתה לנו טעות לגבי שעת הטיסה חזרה לארץ.
חשבנו שהטיסה באותו ערב, ופתאום גילינו שהטיסה רק למחרת בבוקר.
פתאום היה לנו עוד אחר צהריים שלם להעביר..
זה היה כבר סוף החופשה, ההתרגשות והציפיות והתכניות כבר נגמרו,
ופתאום היה לנו עוד זמן בצרפת. כבר לא התחשק לנו לנסוע לשום מקום, המזוודות היו כבר ארוזות, הילדות היו נרגשות ומשועממות,
אני הייתי מתוחה לקראת הטיסה,
אז יצאתי איתן לגן שעשועים הזה שהיה קרוב לדירה של אבא של בעלי ואשתו, שאצלם היינו במרסיי. הייתה תחושה כזאת של זמן בונוס,
זמן שצריך להעביר איכשהוא ולא כל כך חשוב מה עושים בו. אני זוכרת שהייתי מאוד נוכחת, מאוד בהודייה על גן המשחקים הזה-
סתם גן משחקים בשכונה,
לא איזו אטרקציה מדהימה, שהעביר לנו את הזמן הזה בנעימים.
עכשיו כשנזכרתי בזה הבנתי שיש משהו באיכות הזאת של זמן שאין עליו ציפיות,
זמן שהוא כאילו "סתם",
שמאפשר נוכחות ונינוחות. חוץ מזה, עלתה מהזכרון הזה גם התחושה של סוף חופשה,
כשכבר מתחשק לחזור הביתה, לשגרה, לחיי היומיום הרגילים,
כשמתגעגעים אפילו למטלות הבית, לרחיצת כלים,
לתחושה הזאת של להיות בתוך החיים שלי ולא תיירת בארץ ובחיים של אנשים אחרים.

זאת תחושה שאני מכירה ומבחינתי היא אחת מהמתנות של חופשה-
לבחור מחדש בחיים שלי
(כמובן שזה דורש איזו שביעות רצון בסיסית מהחיים הרגילים, חיים שמתאימים לי ולמי שאני, על כל מגבלותיי וצרכיי. בתקופות שהיה לי רע, או שהחיים היו עמוסים מדי, תמיד הייתי בדכאון בסוף החופשה...) לג'נדלין (מי שגילה את הפוקוסינג) יש הזמנה כזאת- להעלות זכרון של רגע מהחיים ולבקש את האיכות של ה"יותר" שיש ברגע. אני מרגישה שזה בדיוק מה שקרה לי בתהליך עם הרגע הזה בגן השעשועים בצרפת . נחשפו בפניי שכבות היותר שיש ברגע, ונתנו לי תחושה ודיוק של הרגע שאני חיה בו עכשיו. הוא מזכיר לי את האפשרות לחיות מתוך תחושה שהזמן שנשאר לי לחיות הוא זמן שקיבלתי במתנה,
תוספת זמן לא מובנת מאליה שאפשר להיות בה בעדינות ובנינוחות. את האיכות של שמחה על השגרה והסתכלות על חיי היומיום שלי כחיים שבחרתי בהם ושהייתי שמחה לחזור אליהם מכל חופשה בחו"ל וגם שבכל רגע ורגע שאני חיה ונוכחת בו יש כל כך הרבה רבדים של משמעות, של חוכמה ושל יופי,
וכשאני מתקרבת מספיק אני יכולה לגלות חלק מהם ולהמשיך ללמוד ולהתפתח.
וכך החיים שלי הם המורה שלי. מלמדים אותי דברים חדשים ומזכירים לי את מה שכבר למדתי.