אתמול הייתי בים עם חברה. היה חם אז לבשתי בגד ים והיה לי ברור שהיום אני נכנסת למים. טבילה ראשונה לעונה.
בים היו מיליון אנשים, שזה בעצם ממש הגיוני -יום שרבי בחופש פסח, אבל משום מה הופתעתי. לא ככה דמיינתי את זה.
מצאנו לנו פיסת צל פנויה בסככה שחלקנו עם חבורה גדולה וקולנית של נערים ונערות. נזכרתי כמה אני לא מתגעגעת לגיל הזה, (או לשום גיל אחר, בתכל'ס- כל המשפחות עם הילדים הקטנים, או היותר גדולים.. לא מתגעגעת)
חשבנו שנשב קצת ותכף ניכנס לים, אבל פתאום התחילה רוח קרה, וכשהתקרבנו למים הרוח רק התחזקה. לא עשה לנו חשק. עברנו לבית הקפה שליד הכניסה לחוף, רחוק מהמים.
כבר די השלמנו עם זה שלא נטבול הפעם. אבל אחרי שעה ומשהו שדיברנו ונרגענו קצת אל תוך הבועה שהצלחנו ליצור לנו בתוך ההמולה של מיליון אנשים, החלטנו שאנחנו כן רוצות להיכנס, ושפשוט ניכנס, גם אם המים קרים. שתינו הרגשנו צורך להיטהר מכל מיני דברים, בעיקר מבושה ואשמה, אז אמרנו שנתייחס לזה כאל אקט רוחני, וזה עזר לנו, כי מאקט רוחני אין ציפייה שיהיה בהכרח כיפי.
אז חזרנו לחוף, לקוו המים. פרשנו שוב את המחצלת, הורדנו את הבגדים, נשמנו עמוק והלכנו לכיוון הים.
הלכנו לאט, בכוונה. הרגשתי את כפות הרגליים שלי שוקעות בחול, מהדקות אותו עם כל פסיעה. כשהגענו למים והרגשנו כמה המים קרים (הם היו ממש קרים..) נעצרנו. לרגע זה נראה בלתי אפשרי, להיכנס לתוך מים כל כך קרים.
אבל נזכרתי במה שלמדתי פעם מכריס הגרמניה- להרגיש את המים פוגשים את העור, את הקור, להרפות את הכיווץ של הפחד, להמשיך לנשום.
אז נשמתי והרפיתי את הגוף, נכנעתי לקור של המים, לגלים שהרטיבו עם כל צעד אזור חדש בגוף שלי, ואז- לאט, צללתי לתוכם.
הקור עטף אותי ושוב התכווצתי לרגע,
ושוב הרפיתי את הגוף ואיפשרתי לעצמי להיפתח ולהרגיש.
כמו בלידות, כשידעתי שהכאב של הצירים הוא כאב טוב, וזה איפשר לי להרפות, להיפתח-
ידעתי שהקור הזה של המים טוב לי עכשיו.
שאי הנוחות הרגעית הזאת, של המעבר מלהיות יבשה לרטובה, מלהיות מחוץ למים ללהיות בתוכם, זאת אי נוחות טובה ששווה לחוות.
וזהו. נשארנו עוד קצת במים ויצאנו. וכשהלכתי הרגשתי את הגוף שלי, שבהרבה רגעים אחרים בשנה האחרונה הרגשתי שהוא מאכזב אותי, שהוא טעות.. אבל כשהלכתי אחרי הטבילה הזאת הרגשתי כמה שהוא נהדר. חזק ויכול ויודע. וכל הפחדים נשרו ממני אל החול כשהלכתי, חזקה ובוטחת, בחזרה למחצלת, למקום שלנו על החוף.